ב-20 באפריל 1945 כבשו הכוחות הסובייטים בפיקודו של המרשל צ'וקוב, את האזור.
ז'וקוב העביר את המפקדה שלו לאזור ולמעשה וונסדורף שארה כמטה הפיקוד העליון של כוחות התקיפה הסובייטים בגרמניה עד 1994 (משנת 1989 שונה השם לקבוצת הכוחות המערביים) ונקרא Вюнсдорф – "יונסדורף".
הבונקרים מהתקופה הנאצית (אלו שהיו בצורת בתים) נהרסו, בין היתר, בפעילות גדנ"ע של הצבא המזרח גרמני ובאימוני חיל ההנדסה. הסיבה לכך היא ההסכמים בין הסובייטים, האמריקראים והבריטים, שנועדו למנוע מגרמניה יכולות התקפיות.
עם זאת, ככל שהמלחמה הקרה החריפה, הסובייטים החליטו להשתמש בבונקרים התת קרקעיים. כדי לאפשר את יכולת הפיקוד והשליטה גם במקרה של תקיפה כימית או אטומית (עם כי לא תקיפה ישירה), מיגנו אנשי הצבא האדום את הבונקרים יותר ויותר. דלתות משוריינות, משאבות ואקום (שלמעשה בודדו את הקומות והחדרים השונים), מסנני אוויר ועוד אמצעים הוספו. כך הייתה יכולת להשתמש בקומה או בחדר, גם אם החדר ליד כבר זוהם (לדוגמא בעת מתקפה כימית)
הקשר הישראלי לבונקרים של וונסדורף
קונספט חדש לבונקרים הגיע לאחר מלחמת ששת הימים.
הסובייטים ראו את הנזקים שהסב חיל האוויר הישראלי לחילות האוויר של צבאות ערב ובמיוחד למטוסים שעמדו חשופים על הקרקע והחליט להתחיל הגנות בצורת בניית פירים, שיגנו על המטוסים. במהלך הבנייה הבינו הסובייטים כי הצורה העגולה של הפירים, מאוד יעילה נגד חדירת פצצות והיא גם זולה יחסית לבנייה. בשנים הראשונות פשוט חפרו בור, שמו מעליו את גליל הגג (שהיה עשוי ממתכת) וכיסו בשכבות של אדמה ובטון. יותר מאוחר הוספו שכבות נוספות.
בשנת 1974 הוחלט להרחיב את הבסיס הצבאי ולהשמיש חלקים נוספים מהבונקרים הנטושים.
בונקר התקשורת הראשי של הצבא הגרמני מתקופת מלחמת העולם השנייה הפך למרכז הבקרה האווירית בתוך שטחי מזרח גרמניה וכן מעקב אחר תנועת המטוסים במערב גרמניה.
על מנת למנוע מצב של ירי בכוחות ידידים הוצב בבונקר עד 1990 קצין מטעם חיל האוויר המזרח גרמני ומ-1990 ועד 1994 קצין מטעם חיל האוויר של גרמניה.
בבונקר "צפלין" ישב הפיקוד של ארמיית חיל האוויר ה-16 של הצבא האדום, שהייתה אחראית על הגנת המרחב האווירי של מזרח גרמניה.
הבונקר הורחב והועמק עם השנים ובשיאו הגיעו לעומק של יותר מ-20 מטרים מתחת לפני הקרקע. יש לזכור כי בברנדנבורג (האזור בגרמניה שבו ממוקם הבונקר) האדמה מאוד בוצית ורווייה במים והלחץ על הקירות הוא אדיר. הקירות העבים (שעוביים מגיע למטר וחצי) מונעים את פריצת המים לבונקרים, אך הם לא מונעים את החלחול של המים לתוכם. כך נוצרים נטיפים בתוך הבונקר. הסובייטים השתמשו במשאבות פשוטות, שהספיקו לשאיבת המים המועטים החוצה (המשאבות היו קצת פרימטיביות אבל יעילות). כיום מספיקות כמה משאבות ביתיות על מנת לשאוב את המים שמחלחלים לתוך הבונקרים.
פירוק מזרח גרמניה ונסיגת הצבא האדום
בשיא המלחמה הקרה שהו בבסיסים הצבאיים בוונסדורף כ-75 אלף חיילים סובייטים ובני משפחותיהם (בחלק הגרמני של וונסדורף חיו כ – 2700 תושבים גרמנים. היום גרים במקום כ-6000 תושבים והוא עובר תנופת בנייה). למעשה היה מדובר בעיר רוסית-סובייטית במרכז גרמניה, שבה היו בתי ספר, בתי חולים, מגרשי ספורט, אולמות קוצרטים ומבני ציבור נוספים.ליד תחנת הרכבת (שאותה ניתן לראות בתחילת הסרטון הראשון), פעלה תחנת רכבת סובייטית – צבאית (גם לשאר בעלות הברית היו תחנות רכבת צבאיות בברלין) ועד 1994 יצאה מדי יום מהתחנה רכבת למוסקבה.
ב-1994, בעקבות הסכם פינוי הכוחות, יצאו הכוחות הרוסים את העיר.
הסובייטים השאירו אחריהם ציוד רב, נשק, פצצות אך גם 45,000 מטר מעוקב של זבל. מלבד זאת נמצאו במקום גם חומרים כימיים רבים שנדרש לטפל בהם. חלקים נרחבים מהאזור סגורים ומגודרים, חלקים אחרים נקנו על ידי משקיעים פרטיים וברצונם להפוך את בתי מגורי הקצינים הסובייטים לשכונת מגורים אזרחית.
טיול בונקרים או ביקור בעיר הצבאית
ניתן לקיים טיולים פרטיים לאזור (קחו בחשבון שמדובר ביום טיול מלא) בתיאום מראש. אנא פנוי אלינו במידה ואתם מעוניינים.